אתמול כשלימדתי בקורס, שאלה אותי אחת הסטודנטיות: "אבל אנחנו לא אמורות ללכת עם הילד?"
זה היה אחרי שהיא תיארה איך היא נמצאת בחדר הטיפולים עם ילד בן שנתיים והוא עובר ממשחק למשחק, בכל משחק הוא נשאר רק כמה דקות בודדות. "מה לעשות אתו?" היא שאלה.
הצעתי לה שתישאר במקום אחד, על אף שהילד מסתובב, כך שהילד בסופו של דבר יבוא אליה. היא סיפרה שניסתה לעשות כך, אבל המדריכה שלה שהסתכלה מבחוץ, טענה כנגדה שהיא "לא עושה כלום".
ואז היא שאלה: "אבל אנחנו לא אמורות ללכת עם הילד?"
בטיפול ובחינוך יש מגוון גדול של גישות וכל אחת מהן טוענת משהו אחר. מטפל/מחנך נבון מנסה לקחת מכל גישה את מה שנכון לאותו הרגע.
למשל, אם הילד עושה משהו שמסכן אותו, אפשר להשתמש בגישה קשוחה ולומר בקול תקיף "אסור לגעת!" וגם להזיז את הילד מהמקום.
אבל אם הילד חוטף לילד אחר צעצוע, אולי יהיה יותר אפקטיבי להסביר לו בעדינות ש"ככה לא עושים" וגם את הסיבות לכך.
כך שגם בסוגיית "אבל אנחנו לא אמורות ללכת עם הילד?" יש כמה תשובות אפשריות.
האפשרות הראשונה, הכי נעימה לביצוע, הכי פרקטית, הכי מגיעה אל הילד מבפנים ולא כופה עליו דברים מבחוץ (כלומר, מאפשרת לילד לבנות את היכולת שלו בעצמו) היא האפשרות הראשונה:
שבו במקום, המשיכו לשחק במשחק שהצעתם לילד וחכו שהוא יחזור אליכם.
אבל אם אחרי כמה זמן זה לא קורה, ואחרי כמה נסיונות זה לא קורה והילד ממשיך לפרפר, או אם מדובר בילד שלומד לאט מהרגיל, או בילד עם התנהגות קשה… בכל המקרים שהאפשרות הראשונה לא עובדת, יש עוד אפשרות וגם לה יש יתרונות. האפשרות השניה:
לכו אחרי הילד, ובכל מקום שהוא בוחר לשחק הרחיבו לו את האפשרויות. הוא נהנה לעמוד ליד הראי? ציירו על הראי עם צבעים מתאימים או עם קצף גילוח.
כשאתם עושים את זה, תדאגו לצפות מתי הילד יפסיק להתעניין בפעילות ורגע לפני שהוא עוזב, תציעו אתם לעבור לפעילות הבאה.
המטרה היא שהשליטה תהיה אצלכם, כשהשליטה אצלכם אתם יכולים לעשות שינוי: להציע דברים שאתם בוחרים, להוביל את הילד בחזרה לפעילות הרצויה וכו'.
הילד שמבין שהשליטה אצלכם מקבל יותר בטחון עצמי ומתנהג בצורה אחרת.
אבל הרווח האמיתי של האפשרות הזאת הוא שתצטרכו להיות כל כך קשובים לילד כדי לצפות את המהלכים שלו, שתלמדו בעצמכם למה הוא עוזב את המשחק המשותף ואז יהיו לכם כלים להתמודד עם הקושי שלו.
האפשרות השלישית פחות מועדפת עלי בגלל שהיא מטפלת בדברים מנקודת מבט חיצונית. היא לא באמת מלמדת את הילד איך להתמודד עם ריבוי גירויים אלא פשוט מסירה את הגירויים. האפשרות השלישית:
הסירו את הגירויים, שבו בחדר שאין בו יותר מדי צבעים, משחקים, רעשים וכו', ואז הילד יוכל לשחק רק במשחק שקיים באותו חדר, המשחק שבחרתם (הוא בחר, אתם בחרתם, בחרתם ביחד… כל האפשרויות קיימות).
ועכשיו נחזור לשאלה שבראש העמוד: "אבל אנחנו לא אמורות ללכת עם הילד?" וננסה לענות עליה.
כשאומרים ללכת עם הילד, למה מתכוונים בעצם?
האם מתכוונים לתשוקות של הילד? לדחפים שלו?
האם מתכוונים לצורך ההתפתחותי שלו? לרצון שלו לגדול?
האם מתכוונים למה שהוא יודע על העולם? למה שהוא ילמד בהמשך על העולם?
בדרך כלל אנשים שאומרים "ללכת עם הילד" מתייחסים לתשוקות ולדחפים של הילד, הילד רוצה שוקולד? סבבה, ניתן לו. הילד לא רוצה לעשות שיעורי בית? סבבה נלך עם הילד… וכו'
האם באמת זה החלק של הילד שאנחנו רוצים ללכת אתו?
התשובה לשאלה הזאת תלויה בדעה שלכם על חינוך בכלל ועל הילד שלכם בפרט.
כשלעצמי אני מעדיפה ללכת עם החלקים של הילד שאני רוצה לחזק, למשל עם היכולת שלו לדחות סיפוקים, עם הצורך שלו לגדול ולהתפתח, עם ההעדפה שלו לאכול בריא, עם ההנאה שלו מהימצאות בחברה…
כמו בסיפור הישן על הזאב הטוב והזאב הרע שגרו אצל זקן אחד, הזאב הטוב שגשג והזאב הרע הלך ונחלש, כששאלו את הזקן איך זה קרה, הזקן ענה: הזאב שגדל הוא הזאב שאותו האכלתי!..
אהבתי כל מילה.
}{ בתיה