גבולות ה' – לא רק חינוך

כשאנחנו מתמודדים עם התנהגות לא רצויה של ילד, הנטיה הטבעית שלנו היא "לחנך" אותו. להגיד לו ש"מותר" או ש"אסור" או ש"ככה לא עושים".

אבל החינוך הוא רק צד אחד של הענין ובמקביל נדרשת עבודה גם בצד האחר.  התמיכה והלימוד.

במלים אחרות: לא מספיק להגיד "מה לא", צריך להגיד גם "מה כן".

לאחרונה נתקלתי בשני ילדים שהפגינו התנהגות מאוד קשה: התקפי זעם, עקשנויות, חוסר יכולת לחכות אפילו שניה אחת… אתם בטח מכירים.
כל ילד פעל כך מסיבות אחרות, וכל עוד הילדים לא קיבלו את "הצד האחר", התמיכתי, הצבת הגבולות לא יכלה לעזור להם.

סיפור 1:

פעוטה עקשנית מאוד. לא מספיק שהיא רוצה לשבת, היא רוצה לשבת בצורה מסוימת. בזמן מסוים. על כסא מסוים. לא מספיק שהיא רוצה לאכול תפוח, היא רוצה לאכול אותו חתוך לפרוסות בעובי מסוים, בצלחת הירוקה וכשהיא יושבת על הכסא הצהוב.
כלומר, מידת הדקדקנות שלה, מאוד גבוהה וכשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה – היא נכנסת להתקפי זעם, צרחות ובכי שלא נגמרים.
בגלל שהרצונות שלה לא כל כך מעשיים בבית הומה, היא בדרך כלל לא יכולה לקבל מה שהיא רוצה וכל שהות אתה הופכת להיות מלחמה אחת ארוכה ומתישה.

אז מה עושים? באופן טבעי מתחילים מחינוך. בוחרים את הקרבות, פונים אליה בצורה מסוימת, מציבים גבולות בצורה כזאת ובצורה אחרת, לומדים לדבר אליה… בתכלס, זה לא עוזר.

למה זה לא עוזר? כי הילדה לא מסוגלת להתגמש. בדיוק כמו במשפט "זה לא שהיא לא רוצה – היא לא יכולה". מה זאת אומרת "לא יכולה"? לא יכולה לאכול תפוח מצלחת אדומה?

כן! זה בדיוק הענין. לילדה הזאת אין יכולת לזוז סנטימטר אחד הצידה ולקבל את הדברים אחרת ממה שהיא מצפה. ותזכרו את המילה הזאת "ציפיה" או "צפיה", נחזור אליה בסוף.

מה עושים? מלמדים את הילדה להתגמש.
משחקים אתה במשחקים שיש בהם הדדיות (פעם אני מוסרת את הכדור ופעם את מוסרת את הכדור),
שיש בהם כל מיני כיוונים (פעם מתחילים מכאן ופעם מתחילים משם), משחקים שיש בהם אקראיות (זה לא אני, זה הקוביה)
ופועלים לפי העקרון המדהים הבא:
עם כל אביזר עושים כמה פעילויות
את אותה פעילות עושים עם כמה אביזרים
שזה אומר: עם הכדור גם מתמסרים, גם מתגלגלים מעליו, גם קולעים למטרה וגם יושבים עליו… כמה שיותר פעילויות שונות עם אותו הכדור.
ומסירות משחקים גם עם כדור, גם עם כריות שעועית, גם עם עגלת הבובות, גם עם בלון וגם עם הילד עצמו (בבריכה).
כך לימדתם את הילד שאפשר לעשות המון דברים בהמון צורות. במלים אחרות: גמישות.
העקרונות המדהימים האלו טובים להמון סוגים של בעיות, אבל כרגע הם משרתים אותנו לצורך גמישות מחשבתית.

אחרי שהילדה מסוגלת להתגמש, אפשר להתחיל לדרוש ממנה לאכול את התפוח בצלחת שיש ולא דוקא בצלחת שהיא מצפה לה, לא דוקא בדרך האחת והיחידה שהיא מכירה, כי עכשיו היא מכירה עוד דרכים.
עכשיו היא יודעת שתפוח זה לא רק הפרי שאוכלים בצלחת הירוקה, אלא אפשר לאכול אותו שלם בלי צלחת, בצלחות בצבעים שונים ואפילו בקעריות. עכשיו היא מסוגלת לקבל את התפוח כתפוח, בלי תלות בצלחת שבה הוא מוגש.

סיפור 2:

הילד חוזר מהגן, בדרך הוא רואה ילד אחר שותה מים. "אמא – מים" הוא אומר, אבל אין לאמא מים. חכה כמה דקות, נגיע הביתה ותקבל מים, אבל הוא צורח, נשכב על המדרכה ומתחיל ברוטינה הכי מתסכלת: דופק את הראש במדרכה תוך כדי צרחות.

מה לעשות? להתעלם? לצעוק עליו? לקחת אותו משם בידיים?

וכשמגיעים הביתה והוא שוב רוצה משהו ושוב לא יכול לחכות חצי שניה, מה עושים אז? ומה אלו הצרחות האלו? מאבקי כוח? חוסר יכולת לדחות סיפוקים?

גם הילד הזה לא יודע להתגמש, אבל אצלו הסיפור טיפה שונה. אצלו הגמישות שנדרשת היא רגשית. הוא לא צריך ללמוד להתגמש כמו הילדה, הוא צריך משהו אחר. המשהו הזה נקרא "בטחון".

תחושת בטחון מהסוג הזה מתקבלת כשאנחנו יודעים למה לצפות. והנה דוגמה מעולם המבוגרים:
הזמינו אתכם להתארח בבית שאתם לא מכירים, אתם מגיעים מיד אחרי העבודה ואתם רעבים. מאוד רעבים. מגישים לכם קפה ועוגה, אתם מתלבטים: לאכול מהעוגה? לא לאכול? יהיה אחרי זה אוכל? זה האוכל היחיד שיוגש? אם אתם מאוד מאוד רעבים, השאלה הזאת די קריטית. אבל בהיותכם מבוגרים אולי תאמרו לעצמכם "מקסימום בדרך הביתה אעצור לאכול איפשהו".
בשביל הילד – האפשרות הזאת לא קיימת. אם הוא רעב והוא לא יודע למה לצפות, מאוד סביר שהוא יפרוץ בבכי או באיזו התנהגות קשה אחרת.

היכולת שאנחנו מדברים עליה היא היכולת לדעת למה לצפות ולדעת להעריך את הזמן שהדבר הזה יקח.
תחושת הזמן של הילדים גם ככה שונה מאוד מזאת שלנו, דברים נמתחים ונמשכים זמן ארוך יותר ממה שאנחנו חווים והזמן הרבה יותר אמורפי וקשה למדידה.

נוסיף לזה חוסר יכולת לצפות ולצפות. כלומר: גם לא יודעים מה יהיה וגם לא רואים את זה קורה.
אצל הקטנטנים, אפילו אם רואים את אמא הולכת למטבח ומביאה בננה, לא מקשרים את זה לכך שעוד מעט הבננה תהיה בפה שלי.
אצל היותר גדולים הטווח יהיה טיפה יותר ארוך, אמא אמרה שהיא מכינה חביתה, מתי החביתה תהיה מוכנה? אמא אמרה שנלך לסבתא אחרי הגן, מתי זה אחרי הגן? וזמנים יותר רחוקים – בכלל בלתי אפשריים לתפיסה.

מה עושים? בונים את הבטחון. בונים את היכולת לצפות. ועושים את זה בשתי דרכים עיקריות.

א. בונים לילד סדר יום קבוע מאוד. סדר הפעולות כל יום זהה לחלוטין. כשחוזרים מהגן שותים ואוכלים משהו. אחרי זה משחקים שעה. לא חייבים לשחק באותם המשחקים אבל חייבים לשמור על תחום השעה. אחרי זה יוצאים לטיול/חוג/חברים. התוכן לא חייב להיות זהה, אבל המסגרת "יוצאים החוצה" חייבת להיות זהה ולהימשך אותו פרק זמן כל יום. ככה מסדרים את כל סדר היום וכמובן מקפידים גם על סדר הלילה.
כשהילד לומד את סדר היום, הוא מתחיל להבין את רצף הזמנים (עכשיו משחקים ואחר כך יוצאים לטיול) והוא יכול להתחיל ללמוד לצפות.
יתרון נוסף של סדר יום ברור הוא שאתם יכולים לפענח בקלות כל תגובה של הילד, כי גם לכם ברור מה קורה, מה קרה ומה עומד לקרות.

ב. כל מה שאומרים לילד, כל מה שמבטיחים – מקיימים.
נגיד שבבוקר הילד נורא רוצה לשחק פתאום בקוביות, אבל עכשיו הולכים לגן. מה עושים?
שימו את הקוביות במקום בולט בבית וכשתגיע שעת המשחק שלכם – שחקו בקוביות. גם אם הילד שכח, גם אם הילד מתלהב ממשהו אחר, גם אם מגיע חבר. הבטחתם לו בבוקר שתשחקו בקוביות – שחקו בקוביות.
המטרה היא ללמד את הילד שאם דוחים משהו לזמן אחר – המשהו הזה לא נעלם, אלא מתקיים. וזאת עוד דרך של בנית היכולת לצפות.

אחרי שהילד יודע שאפשר לצפות ושיש למה לצפות, כשמצד אחד הוא יודע מה הולך לקרות ומצד שני הוא יודע שמה שהבטיחו לו – יתקיים, אפשר להתחיל לדבר על גבולות. עכשיו מה שאתם אומרים נושא משמעות גם עבור הילד. הוא מבין מה שאתם אומרים – לא רק ברמה המילולית, אלא גם ברמה הרגשית.

אצל כל ילד הסיפור אחר
מאחורי כל גבול שמציבים, מסתתרת יכולת אחרת
הגבולות שאנחנו מציבים – בעצם מדברים על הציפיות שלנו
מה נכון בעינינו ומה לא נכון, מה צריך ומה לא צריך, איזה ילדים אנחנו רוצים לגדל, אלו אנשים אנחנו רוצים שהם יהיו.
כשהצבת גבולות לא עובדת, כדאי לבדוק מה מסתתר מאחוריה, אלו ציפיות ואלו יכולות, גם שלנו וגם של הילדים
ולתת במקביל לגבולות גם את התמיכה שהילד צריך כדי לקיים את אותם הגבולות.