גבולות ד' – כשלא הולך

כל כך הרבה מדברים על גבולות וחשיבותם, הכרחיותם הגמורה… עד שכל פעם שמישהו מתלונן על קשיי ההורות, נראה שהתשובה האוטומטית היא: אין ברירה, צריך לנהוג ב"יד קשה".

הפעם אני רוצה לספר לכם על הנסיון שלנו עם ה"יד הקשה".

הבת שלי בת שנה ועשרה חודשים, כולם שואלים אותי איך היא כזאת נחמדה ואם לא התחיל אצלנו ה"terrible twos", כולם מקנאים בטמפרמנט  הרגוע שלה… מה שכולם לא מבינים ולא מוכנים להאמין, זה שהטמפרמנט הזה הוא לא ברירת המחדל שהילדה באה אתו לעולם, אלא עבודה קשה שלנו, ההורים שלה.

אז הנה דוגמה + תובנות + מקצה שיפורים ליום ממש רע, גבולות וכל הבלגן.

רקע קצרצר:

הילדה אחרי רצף מחלות חורף הפסיקה לאכול. מתישהו בערב כשהעייפות והרעב התחברו טוב-טוב, התחילו התפרצויות זעם: נשכבת על הרצפה וצורחת, כלום לא עוזר חוץ מבקבוק.
לא רצינו להרגיל אותה להירגע עם בקבוק והחלטנו להתמודד עם ההתפרצויות האלו ב"יד קשה". עד שהיא לא תירגע, אנחנו לא נכנעים. בפעם הראשונה שניסינו, אבא שלה הציב את ה"יד הקשה" וזה עבד כמו קסם.

הסיפור הזה הוא על היום שלמחרת.

שלב א':

הילדה חוזרת מהגן, אני מציעה לה לאכול והיא לא רוצה. בשלב מסוים היא אומרת "רוצה תפוח", אני נותנת תפוח והיא לא אוכלת. היא חוזרת למקרר: "רוצה אבוקדו" אני נותנת אבוקדו והיא לא אוכלת. היא חוזרת למקרר: "רוצה אורז" אני נותנת אורז והיא לא אוכלת. היא חוזרת למקרר. בשלב הזה אני לא מרשה לה לפתוח יותר את המקרר, היא נכנסת להתקף זעם ואני מחכה 20 דקות לידה, שיעבור ההתקף ונוכל לדבר.

כשהיא מפסיקה לבכות היא עדין לא מוכנה לאכול.

תובנות:

המרדף אחרי האוכל: לנסות לגלות מה היא רוצה לאכול כדי לתת לה, לשאול אותה מה היא רוצה, לתת לה לפתוח את המקרר, כל הגישוש הזה סביבה כדי שתאכל – כל זה שגוי. היא קטנה מכדי לבחור, כשהיא אומרת שהיא רוצה משהו היא מתרגלת שפה והעושר של ההצעות פשוט מציף אותה.

הפתרון:

שעות ארוחה קבועות, בלי מבחר, מה שיש באותה הארוחה זה מה שאפשר לאכול ולא חייבים. אם רעבים בין הארוחות אפשר לאכול "חטיף בריא", בעינינו אלו פירות וחלק ממעדני החלב (מעוטי הסוכר שבהם).

שלב ב':

אנחנו משחקות בכרטיסים, המשחק נגמר ונשארו 5 כרטיסים על השטיח. אני מבקשת מהילדה לאסוף אותם והיא מסרבת. אני מתעקשת שלא עושים כלום עד שלא אוספים והיא מנסה לברוח, מתחיל בכי. בסוף אני שואלת אותה אם היא רוצה לראות שירים במחשב (יו-טיוב) ובשביל זה היא מוכנה לאסוף את הכרטיסים.

תובנות:

הילדה היתה כבר באנטי. כבר נכנסה לראש של מאבקי כוח וכל דבר הפך "פרינציפ". ביום אחר אין בעיה לאסוף צעצועים, באותו היום היה מיותר להתעקש על דבר כזה קטן במקום לתקן את האוירה שנוצרה.

הפתרון:

אפשר להתעקש על דברים חשובים, אבל צריך לדעת מתי לסגת. למשל, לאסוף משחק אחד, משחק שני וכשנגמרים הכוחות שלה – להפסיק לדרוש ממנה. ההתעקשות לא נובעת מרוע, אלא מעייפות או חולשה או חוסר בשלות. התעקשות היא סוג של מיגננה. אפשר לתת לה להגן על עצמה אם הדברים הגיעו לשם.

עוד דבר שאפשר לעשות באיסוף משחקים הוא להפוך את זה למשחק, לא תמיד חייבים להפוך הכל למשחק (להיפך, עדיף לפעמים לא לעשות את זה), אבל במקרה שהאוירה עכורה או שהגיע שלב העייפות, אפשר להיעזר בטכניקה הזאת.

שלב ג':

הגיע זמן אמבטיה והילדה סירבה להיכנס לאמבטיה. כשנהיה מאוחר הכנסתי אותה בכוח והיא בכתה עד שנזכרה שהיא בעצם אוהבת אמבטיות. בשלב הזה דרשתי ממנה לצחצח שיניים וכשהיא לא הסכימה הצבתי אולטימטום אין צחצוח- אין חלב. היה עוד בכי וגם בפרידה מהאמבטיה היה בכי.

תובנות:

לפעמים זה כל כך פשוט וכל כך נתקעים על שטויות. פשוט מביך לספר.

הפתרון:

מה כל כך פשוט? להגיד שצריך לעשות אמבטיה, לחכות קצת, ללכת להכין את האמבטיה וזהו. היא קיבלה התראה, הכינה את עצמה והיא מוכנה לאמבטיה. באה מרצונה עם הנעליים והגרביים שחלצה בעצמה ונכנסה בכיף לאמבטיה.
אותו הדבר עם השיניים: אמרתי שחשוב לצחצח, חיכיתי קצת, אמרתי שוב, לא לחצתי. בשלב מסוים ביקשה מעצמה לצחצח, הראיתי לה איך והיא ניסתה לחקות אותי, הסתכלנו על מברשת השיניים ועל הצבעים שלה וזהו. אחרי זה היא שיחקה עם מברשת השיניים המון זמן.
אחרון חביב: היא לא רצתה לצאת מהאמבטיה, נתתי לה זמן לשחק, מדי פעם באתי ושאלתי אם היא רוצה לצאת והיא לא רצתה, לא לחצתי. כשנהיה מאוחר מדי באתי, אמרתי לה שיוצאים מהאמבטיה והיא באה ברצון. כשזה עובד – זה כל כך פשוט.

שלב ד' ואחרון:

בסוף היא נעמדה במיטה ובכתה. לא רציתי לתת לה חלב כשהיא בוכה, היא סימנה עם היד שהיא רוצה חלב אבל בכתה ואני היתי מותשת ועייפה ולמרות שאני מאוד מתנגדת להתעלמות מבכי, לא יכולתי לשאת את זה יותר, אז אמרתי את הדבר הכי גרוע בעיני: אני הולכת, כשתגמרי לבכות תקראי לי. והילדונת בכתה ונרגעה ובאתי ושוב פרצה בבכי כדי לסמן לי שהיא רוצה חלב ושוב הלכתי וכך איזה חצי שעה. בסוף נשברתי וחיבקתי אותה והיא מיד נשכבה על המיטה ובשקט אמרה: רוצה חלב.
אחרי שהיא שתתה ונרדמה, מותשת מרוב מאבקים, הלכתי ובכיתי מרוב תסכול ורגשי אשמה. זה היה יום נוראי שהיה מורכב מאוסף מקרים שאני לגמרי לא מסכימה אתם ולא מאמינה בהם כדרך חינוכית.

תובנות:

מהרגע שהילדה נולדה ועד היום, כל פעם שהיא רצתה חלב היא סימנה לנו עם היד. פתאום, אני מחליטה בלי לספר לה בכלל, שהסימן הזה כבר לא עובד וצריך לדבר. היא מנסה להודיע לי שהיא רוצה חלב בסימן שהיא מכירה מאז ומעולם ואני מסרבת להבין אותו ועוד כועסת עליה. פלא שהיא לא הצליחה לפרוץ את מעגל הבכי?
המאבק הזה בעיני יושב על שני צירים:
א. ציר ההתפתחות השפתית: אוצר המלים שלה כבר גבוה אבל היכולת שלה להשתמש במלים באופן פרקטי עדיין נמוכה. זה מאוד מבלבל ואז מצפים ממנה ליותר ממה שהיא יכולה.  אני מצפה שהיא תאמר לי "אני רוצה חלב" בשעה שהיא עייפה, רעבה ושבעת מאבקי כוח. היא יכולה בזמן כזה לסמן עם היד וזאת עדיין תקשורת מאוד לגיטימית.
ב. ציר העצמאות: יש דברים שהיא רוצה לעשות לבד ויודעת ויש דברים שהיא לא יודעת לעשות לבד. היא יודעת להביא כלים כשאנחנו עורכים את השולחן. היא לא יודעת שצריך להביא צלחת כזאת ולא אחרת. היא יודעת לבחור גרביים ואפילו לגרוב אותם באופן חלקי, היא לא יודעת להתאים את הגרב הנכונה למזג האויר. ולכן, בזמן כזה כשהיא עייפה מאוד ורעבה, אני צריכה לעזור לה לבטא את עצמה ולא לעזוב את החדר בתסכול. בגלל זה חיבוק אחד קטן עשה את כל ההבדל. סימנתי לה שאנחנו שוב ביחד ואני בצד שלה והכל בסדר.

הפתרון:

כשכל היום קל, גם החלק הזה קל ובעיקר בנוי על שגרה מאוד קבועה. אחרי האמבטיה מתלבשים ומסתרקים, מכבים את האור, נשכבים במיטה ומקבלים חלב. לא צריך אפילו להגיד שום דבר, אבל היום סתם בשביל לנסות שאלתי אותה בשלב הזה: רוצה חלב? והיא אמרה: רוצה חלב. כשזה הולך, כאמור, זה כל כך פשוט…

ועוד כמה מסקנות:

קל מאוד להתבלבל בין התנהלות נינוחה לבין חוסר גבולות ועוד יותר קל ליפול לפח של עודף גבולות. ובכלל עודף (עודף מלל למשל).

יש כל מיני סוגים של גבולות ואחד מהם הוא המסגרת הביתית או סדר היום.
אם זמני הארוחות קבועים – לא צריך לעסוק במרדף אחרי הילד שיאכל.
אם המבחר מוגבל – לא צריך להתחיל לשחק עם האוכל ולבחור וכו'. זה מה יש. זה בהחלט סוג של גבול.

סוג אחר של גבולות הוא זה שבסופו הילד עושה מה שההורה רוצה (למשל: להיכנס לאמבטיה). לא חייבים להגיע אל המטרה (האמבטיה) בכוח או בצעקות. אפשר להיות מאוד ברורים, במלים ובמעשים, בלי להפעיל כוח וגם זה גבול.

עוד סוג של גבולות הוא הגבול ששמים בזמן מאבק כוח או התפרצות זעם. אם מטפלים בהתפרצות הזעם ע"י מאבק כוח אז בעצם מדובר באותו הדבר. במקרה שבוחרים לנהוג כך, צריך בעיני להקפיד על כמה כללים:
- לא להתעלם מהילד אלא להיות אתו. - לא לדבר יותר מדי בזמן הזעם. אבל כן לשדר לילד שאנחנו אתו: לגעת בו או לשבת מאוד קרוב אליו.
- מבחינה רגשית לא להיכנס לזה: לא להתעצבן, לא לכעוס, לא להתעלם, לא לחסום, להיות במקום מכיל ואוהב. זה מה שעושה את ההבדל.
- להיות מסוגל לעשות את זה. אם אתם לא מסוגלים פשוט אל תעשו את זה. אני לא מסוגלת לעשות את זה ולכן התפקיד הזה שייך לבן זוגי, שעושה את זה מצוין. כל התנהלות חינוכית חיבת בראש ובראשונה להתאים לכם – אם אתם לא מסכימים אתה או לא יכולים לעשות אותה, פשוט תבחרו בדרכים אחרות.

ולסיכום:

קרה שעשיתם טעות? קרה שהתחרטתם על ההתנהלות שלכם? הנה הזדמנות מצוינת ללמוד מהטעות ולשפר את היכולות החינוכיות שלכם. התובנות שלי מתאימות לי ולילדה שלי, הן מתאימות לאופי שלי ולאופי שלה, הן מתאימות לאופן שבו מתנהל הבית שלנו והן מתאימות לאג'נדה החינוכית שלנו כהורים.
אצלכם התנאים אחרים? הטעויות הן שתובלנה אותכם למצוא את הדרך שנכונה לכם.

ואם אתה לא מאמין… תשאל את ברוך!…