זה התחיל כשהגענו הביתה: אני מאכילה את הקטנה והגדולה בוכה לתשומת לב. 

זה המשיך כשהקטנה הלכה לישון והגדולה התחילה לחפש את כל מה שאסור לעשות כדי להתעקש דוקא עליו. 

וזה הגיע לשיא באמבטיה מלאת צרחות ובכי, שהגדולה אפילו לא ידעה בעצמה – למה בעצם היא בוכה וצורחת. 

אחרי שהתאווררתי קצת והצלחתי לחזור ולחשוב, היתי בטוחה שהגדולה פשוט מראה סימני משבר: כל המערכת המשפחתית שלנו בהסתגלות בעקבות העבודה החדשה שלי וכולנו קצת השתבשנו, אנחנו ההורים תשושים מעייפות, הקטנה דוקא הפסיקה לישון והגדולה שעד עכשיו היתה שקטה… נו.. מכאן התחלתי את הסיפור. 

מלאת רגשות אשם, כנהוג אצל אמהות, הלכתי לשבת לידה. היא היתה במיטה כבר שעתיים וברגע ההוא דרשה רק אותי. למה במיטה שעתיים? כי ככה היא בחרה. היא החליטה שהיא רוצה לישון אלא שעברו שעתיים והיא היתה רחוקה משינה. 

גיבשתי לעצמי אסטרטגיה, איך להסביר לה שאנחנו כולנו בהסתגלות, האם לספר לה על העבודה שלי? או רק לתאר את ההליכה שהיתה בעבר לגן והשתנתה? אולי בכלל לא לספר? בסופו של דבר באתי מוכנה עם כל מיני טקסטים מוכנים ואז…

ואז היא התחילה עם הדיבור האסוציאטיבי והבלתי נגמר שלה, כנהוג אצל בני שלוש, ואני ניסיתי במאמץ ניכר לא לאבד את הקשב ולנסות להבין מה היא אומרת. וכאן נגמרו כל התיאוריות והאסטרטגיות שלי וגם כל רגשות האשם, כי מה שהיא סיפרה היה בכלל….

על הילד מהגן שכל הזמן מרביץ ונושך ולא יודע איך קוראים לה (יש לו קשיי היגוי והוא קורא לה בשם אחר) והוא אמר לה "מיטי, זוזי" והיא אמרה לו בכלל לא קוראים לי מיטי, קוראים לי א' והוא אמר לה זוזי והיא לא זזה והוא כל הזמן מרביץ ונושך ונתן לה פצע והרביץ לה בראש והיא אמרה לו אני מישארת אתך וליד השולחן יושבים גם ליה ונועה ושירה ואלון ואני לא זזה ובכלל לא קוראים לי מיטי, והוא בכלל לא יודע איך קוראים לי (זה נורא הציק לה). 

אז הקשבתי והבנתי שוואלה, יש לה בעיה בגן והיא מנסה לספר לי, וזאת בעיה מספיק חמורה בכדי להשפיע עליה גם מחוץ לגן ולמעשה לסובב אותה לגמרי, בדיוק כמו שראיתי היום בבית. אז ישבנו ודיברנו מה עושים כשמישהו מרביץ ונושך, איך כדאי להגיב וכו'. שיחה ראשונה שהיא ממש מסוגלת כבר לספר ולשתף ולהתייעץ, בדרכה המעגלית והסיבובית. 

ואחרי שהיא חזרה (לפחות) שלושים פעם על המנטרה "אם מישהו מרביץ אז פשוט הולכים למקום אחר" וגם "מספרים לגננת", היא קצת נרגעה ויכלה סוף סוף ללכת לישון בשלווה. 

ורק נותר לקוות שגם אחותה הקטנה נרגעה ושסוף סוף נוכל לישון הלילה…

אז לא היה לי זמן לכתוב לכם על פעילויות מעניינות בזמן האחרון, אבל גם שיחות כאלו ראויות לפוסט משל עצמן…

להתערב במשחק של הילדים או לתת להם לשחק לבד?  להעיר על הציור של הילדים או להיזהר מהתערבות בציור?

מידת ההתערבות המתאימה לעולם תהיה ענין של תחושת בטן, אבל הנה כמה קווים מנחים:

1. גיל ובשלות

מי שכבר יודע לצייר מרגיש שהדף הוא העולם הפרטי שלו וכל התערבות או הבעת דעה עלולה להפריע להנאה שלו ולעתים אף להיחוות כחודרנית. מהמצבים האלו כדאי להיזהר ועל כך כתבו מלים רבות.

אבל מה עם מי שאינו יודע לצייר?
לדוגמה, אחד משלבי התפתחות הציור הוא ציור בצבע אחד בלבד. יש ילדים שבוחרים אדום ויש כאלו שבוחרים כחול, סגול, ורוד או שחור. הכרתי פעם ילדה שבחרה את הצבע השחור כי היא טענה שאף אחד לא אוהב אותו ורק היא רוצה להיות חברה שלו.
ילד שבוחר לצייר בשלב הזה רק באדום, שונה מילד שיודע לצייר בכל הצבעים ובוחר לצייר רק באדום. אלו שני מצבים שונים בתכלית.
האם הפרשנות הרגשית ל"ציור בצבע האדום" תהיה דומה בשני המצבים? לדעתי ממש לא.
אותו הדבר לגבי הילד שמצייר דמות אדם עם ראש מאוד גדול וידיים ענקיות. אם אותו הילד נמצא בשלב ההתפתחותי שבו מציירים ראש מאוד גדול – הציור לגמרי נורמטיבי. לעומת זאת אם מדובר בילד שיודע לצייר כל מיני דמויות ובוחר לצייר ראש גדול – יש טעם לבחון את הענין.

הראש גדול, הידיים גדולות והציור לגמרי נורמטיבי

אותה אמת מידה נכונה גם לגבי ההתפתחות המילולית.
כששואלים ילד גן "איך היה בגן היום?" ומקבלים את התשובה "היה כיף", זה כמובן שונה מילד בן 12 שעונה את אותה התשובה.
ילד הגן עוד לא יודע לתאר את יומו, הוא אפילו לא יודע לזכור את הרצף של הפעילויות באותו היום. לעומתו הילד בן ה12 בוחר לא לענות על השאלה ולהתחמק באמירה הסתמית "היה כיף".
את ילד הגן כדאי אולי ללמד איך לסרוק את פעילויות אותו היום ולתאר את הפעילות שהוא רוצה לתאר.
ילד בית הספר אולי רוצה לשמור על פרטיותו ואם אין סיבה להפר אותה – עדיף שלא.

2. אופן ההתערבות

• לא לעשות במקום הילד, לתת לו להתמודד בעצמו עם הקושי. רמת הקושי הנכונה היא קצת יותר ממה שהילד יכול. נסו להיזכר במשחקי הגיון מהסוג של בניית פירמידה מקוביות בצורות שונות. או חידה של תשבץ הגיון. אם הבעיה קלה מדי – זה משעמם. אם הבעיה קשה מדי – זה מייאש. אבל אם הבעיה קצת יותר קשה מהרמה שבה אנחנו נמצאים – יהיה לנו מעניין להתמודד אתה ולמצוא את הפתרון.

הצלחתם? התייאשתם? דוגמה לרמז שיכול להיות מתסכל מדי...

אותו עקרון נכון גם להתמודדויות של הילד: אם הקושי גדול מדי אפשר לעזור לו ואף לתת לו את הפתרון. אם הקושי קצת יותר גדול מיכולתו של הילד, אפשר לתת לו להתמודד בעצמו. לדוגמה: הילד יודע להרכיב פאזל של 12 חלקים, תנו לו פאזל של 20 חלקים. בשלב הזה פאזל של 50 חלקים יהיה קשה מדי. הילד רק למד לחתוך בסכין? תנו לו לחתוך מלפפונים או פרוסות של עגבניות, בשלב הזה קילוף תפוז יהיה לו קשה מדי…

• רמזים. נסו לדמיין מה הילד יודע, מבין ויכול. תנו לו רמזים מעולם המושגים שלו. אם אתם משחקים בהחבאת חפצים, רמזים כמו חם-קר עשויים להיות קלים מדי. לעומת זאת רמזים כמו "החפץ נמצא מאחורי/מתחת/מעל….", או "החפץ נמצא בגובה של הכתפיים/עיניים/ברכיים שלך" יכולים לאתגר את הילד. אלו מושגים שהוא מכיר בשימוש מעשי והרווח כפול: הילד לומד להשתמש ברמזים וגם להטמיע את המושגים.

רמזים טובים עוזרים לילד להתקדם ומפתחים את החשיבה שלו. לחפש חפץ שנמצא "מאחורי משהו" גורם לילד להכיר טוב יותר את המרחב שבו הוא מחפש. זאת בניגוד ל"חם-קר" שלא דורש מהילד שום התמודדות עם המרחב. לחפש חפץ "מאחורי משהו" עוזר לילד לבנות לעצמו את מפת המרחב שבו משחקים. לעומת זאת, משחק ב"חם-קר" הוא כמו ג'י פי אס, הילד רק צריך לעקוב אחרי ההוראות וכמעט אין צורך במחשבה עצמאית.

• הבנת הפוטנציאל של הפעילות. אתם בונים בקוביות ביחד. הילד מניח אבן על אבן על אבן ובונה מגדל. המגדל מתפרק והוא בונה מגדל נוסף. יום אחד הוא מתחיל לבנות רכבות. כל הרכבות נראות דומות: קוביה אחרי קוביה אחרי קוביה.

אבל במקרה שגם אתם בונים עם הילד, אולי גם אתם תתחילו ממגדל ורכבת אבל די מהר ישעמם לכם ותתחילו לבנות מבנים מורכבים יותר. ברגע שעשיתם את זה, הילד רואה מה אפשר לעשות עם קוביות. נתתם לו אופק.

• הדדיות. כשאתם משחקים ביחד, כל אחד מכם יכול לתרום לשני. לכן, אם אתם מציעים משהו, תדאגו לכך שגם הילד מדי פעם יציע משהו. אם אתם מחביאים את החפץ, תדאגו שמדי פעם גם הילד יחביא ואתם תחפשו. אם הילד מספר סיפור, גם אתם תספרו סיפור. ההדדיות לא בהכרח באה לפי תור. לפעמים מתאים להחליף תפקידים לפי תור, בעיקר במשחקים מובנים. אבל לפעמים עדיפה האקראיות (ואם כבר מדברים על אקראיות, היא נכונה גם למשחקים שבהם יש "מנצח" ו"מפסיד", גם שם כדאי לדאוג לאקראיות).

אז אלוהים משחק בקוביות או לא?

• מתנות. חלקים מאוד גדולים מיומו של הילד מוקדשים לחידות, שאלות, מבחנים וכו'. כל הזמן מלמדים אותו, כל הזמן בודקים שהוא יודע ואפילו כשמנסים לצחוק ביחד או לשחק ביחד, מתישהו מופיע אלמנט של בחינה. לפעמים פשוט תנו לילד שלכם לנוח, גלו לו את התשובה. היו נדיבים. הילד מבקש שתציירו לו – יאללה, תפרגנו לו בציור. הילד נתקל בחידה או בשאלה שהוא לא מצליח לפתור? לפעמים פשוט תעשו במקומו.

הסעיף הזה תקף רק אם אתם מקפידים גם על הסעיף הראשון ובדרך כלל לא עושים דברים במקום הילד. אם זה המצב, תנו לו לפעמים מתנה ופשוט תעשו או תענו בשבילו. כדאי לפעמים גם לשחרר ולנוח. (וכדאי לפעמים גם להקשות ולאתגר, הכל במידה).

• שחקו לפי התגובות של הילד. אם הילד מתנגד – עצרו. אם הילד נהנה – המשיכו. היו קשובים לילד ופעלו בהתאם למסרים שהוא מעביר לכם. אם נדמה לכם שכל הזמן אתם עושים והוא מתחמק מעשיה – תנו לו לעשות יותר. אם נדמה לכם שהוא זקוק לתשומת הלב שלכם – תפעלו ביחד. אם הוא מבקש באופן גלוי שתשתתפו – פשוט עשו זאת. העיקר שכל התיאוריות והעצות באמת יתאימו לצרכים של הילד הספציפי שלכם.

אני מאוד אוהבת את התקופה של הטחונים! משהו בתערובות האלו מביא אותי ליצירתיות.
כבר סיפרתי לכם על ההמצאות יוצאות הדופן שלי והנה, תינוקת חדשה מתחילה לאכול ועוד כל מיני אפשרויות עולות.

ארוחת "צהריים"

שלב א': 

כבסיס הכנתי מרק עוף עם ירקות בסיסיים (גזר, קישוא, בצל, תפו"א וכנפיים) עם הרבה מים. כלומר מרק מאוד דליל.
טחנתי אותו והקפאתי מנות.
עכשיו יש לי מנות קפואות של מרק מאוד דליל.
כל תבשיל שאני אטחן, יכול לקבל נוזלים או תוספת טעם מהמנות הקפואות האלו של המרק.

המרק רק לדוגמה ולמוטיבציה... לתינוקות לא צריך פתיתים

שלב ב': 

למעשה אני טוחנת את מה שאנחנו אוכלים, מוסיפה את בסיס המרק וטחינה והופה – ארוחה.

הנה כמה דוגמאות:

1. בישלתי קינואה (1 כוס קינואה ל-3 כוסות מים, לתינוקות עושים הכל רך יותר)
בסיר נפרד (סוטאז') טיגנתי בצל והוספתי לו מלא ירקות ירוקים (סלרי עלים, כרישה, פטרוזיליה, כוסברה, קישואים)
והטוויסט המפתיע: סלק (מגורר על פומפיה גסה)
כשהירקות היו מוכנים ערבבתי לתוכם את הקינואה.
היחס בין הירקות לקינואה היה כזה שהקינואה נצבעה סגול-סלק והיתה משובצת בירקות.
את התבשיל הזה טחנתי עם בסיס המרק וטחינה (כפית טחינה גולמית ואם צריך מוסיפים מים רתוחים לתערובת).
התערובת הזאת נטרפה.

2. שאריות עדשים מבושלים מסיר אחד (העדשים הושרו קודם ולאחרונה התחלתי בכלל להנביט קטניות כדי להקל על העיכול)
תבשיל תפו"א עם בצל וירקות ירוקים מתובל בכורכום, מלח, רוטב סויה (תמרי) וקצת כמון.
טחון עם בסיס המרק וטחינה. גם זה נטרף.

3. מכירים את המצב שהולכים להורים לארוחת שבת וחוזרים עם קופסאות של אוכל? באחת מהן היה עוף, טחנתי אותו עם המרק ותוספת טחינה, גם הוא נטרף. אגב, באותו היום היה לי מרק ירקות שהכנתי ל"גדולים" והיו בו אטריות, כך שהיו גם אטריות טחונות במרק. מדהים כמה אטריות ובכלל פסטה, קלים לעיכול יותר מאשר צורות אחרות של חיטה.

4. נמאס לכם מטחינה? אפשר להחליף בשקדיה או באגוזים אחרים טחונים. כדאי לחפש את האורגניים, שקדים ואגוזים זה תחום מרוסס במיוחד.

ומה עם ארוחת בוקר?

1. הרבה אוהבים בשלב הזה לתת דייסות. התינוקת שלי לא אוהבת שיבולת שועל ואני משתדלת לא לתת חיטה (=סולת) בשלב הזה. מצאתי פתיתים של כוסמין והכנתי מהם דיסה לפי כל כללי הטקס: מבשלים את הכוסמין בהרבה מים (2 כפות כוסמין, כוס מים) וקצת מלח, טוחנים עם פרי, סילאן וטחינה/שקדיה.
רק שבמקרה שלי קשה לי להיצמד למתכון אז קודם כל קילפתי וטחנתי אגס, תפוח ובננה עם קצת מים וטחינה, לזה הוספתי את הדיסה והמתקתי בחצי כפית סוכר חום (אני אוהבת את הסוכר הלח, חום כהה, ולא היה לי סילאן בבית).
למרבה הפלא – נטרף.
בעצם מרקם דומה לשיבולת השועל בלי הטעם החזק שלה. את פתיתי הכוסמין השגתי בחנות טבע.

2. על סלט ירקות טחון כבר דיברנו והפעם אני חושבת להוסיף לו הסמכה כלשהי (לא שהוא צריך תעודות, אבל הקטנה אוהבת דברים קצת עמילניים ומעובים). אפשרות ראשונה: קטניות.
טיפ לקטניות: מנביטה כמות גדולה, מבשלת, מקפיאה במנות קטנות. משתמשת בקטניות בהמון תבשילים "על הדרך". למשל בתוך הרוטב של הבולונז, בתור תוספת לסלט (עם שמן זית), בתוך הטחונים של התינוקת, בתוך תבשילי דגן (אורז, קינואה), עם תבשילי ירקות למיניהם ובמרקים. זה בריא, משביע, זול וטעים. מה עוד צריך.

3. אפשרות שניה להסמכה: טפיוקה. אני מאוד אוהבת טפיוקה ועוד לא ניסיתי לטחון את זה לקטנה. הרעיון הכללי בבישול הטפיוקה הוא שהכי קל לבשל במים, הרבה מים, אחרי הבישול לסנן את המים במסננת דקה ולהוסיף את החלב. במקרה שלנו: חלב אורז. הטפיוקה נהיית קצת סמיכה ואם ממתיקים רק קצת, היא גם מאוד מאוד טעימה. אני לא יודעת מה הערכים התזונתיים שלה אבל יודעת שהיא קלה לעיכול ואחת האפשרויות הטובות להסמכה.

מכירים את המצב שבו הפעוט רוצה להתעכב ולחלום ואילו התינוק צורח בעגלה "נו, תזוזו כבר!.."?

אז הנה כמה הצעות:

1. משחקי חיות. לפעוט: "בוא נלך כמו ברווז", לתינוק: "איך ברווז מגעגע?".

2. שירי חיות: לפעוט: שירים שהוא אוהב לשיר ולהשתתף בהם, התינוק שוב מרוויח קולות של חיות.

3. תחרויות: "מי מגיע ראשון אל העץ?" הפעוט מרויח ענין ומוטיבציה להתקדם, התינוק מרויח מהירות.

4. משחקי דרך: "אני רואה עץ ברוש! מי רואה?.." הפעוט מרויח ענין, תנו לו גם לשאול וגם לענות, התינוק שוב מרויח תנועה.

5. משחקי דרך: סופרים צעדים, אחד, שניים, שלושה, פוף! ה"פוף" יכול להיות קפיצה, מחיאת כף, סיבוב ושלל תנועות אחרות ושוב גם הפעוט וגם התינוק מרויחים ענין ותנועה.

6. משחקי דרך: מנצלים את תנאי השטח לשלל משימות. מי שמגיע למכסה העגול (של פתחי הביוב) קופץ שלוש פעמים, מי שמגיע לעמוד טופח עליו, מי יכול ללכת רק על החלק הסגול של המדרכה, מי נוגע בפרח הצהוב וכו' וכו'. כמו במשחקים הקודמים, הרווחנו (בואו נהיה כנים, אנחנו הם אלו שמרויחים…) ענין ותנועה.

מה הכי פחות הגיוני: הנוף, הגיזרה או הגאדג'ט?

7. תשומת לב לסביבה: מסתכלים על הנוף, בוחנים את העננים, את תוואי המדרכה, את הגדרות, המכוניות וכו', מדברים על הצבעים והצורות, ממציאים סיפורים, כמו בספר "נגיד ש…". שוב הרווחתם פעוט פחות חולמני שמתקדם אתכם לרווחתו של התינוק.

8.  מכירים את המצב שבו שום דבר לא עוזר, הפעוט חולם, אתם עצבניים ומנענעים במרץ את העגלה כדי שהתינוק לא יבכה? זה הזמן להרים ידיים. הירגעו, תנו לפעוט ללכת בקצב שלו, דברו עם התינוק, לפעמים זאת הדרך להתקדמות המהירה ביותר.

9. דברו עם הפעוט על נושא שמעניין אותו. אצלנו להיט כל הזמנים הוא יום ההולדת ואנחנו "נותנים בו סימנים". כשיגיע האביב… כשיפרחו החרציות… נעשה מסיבה בגן… איזו עוגה נעשה?… וכו' וכו', שלל נושאים סביב יום ההולדת שהפעוטה תמיד שמחה לדבר עליהם.

10. רשימות. חלק גדול מהתוכן שמעסיק את הילדים בגילים האלו הוא רשימות. מי הילדים בגן, איך קוראים לאחים שלהם, איך קוראים לבני הדודים, איזה סבתא גרה עם איזה סבא, מה אכלנו אתמול, איזה מאכלים אוכלים בחורף, איזה בקיץ, איזה שירים של פורים אנחנו מכירים וכו' וכו'. תתפלאו כמה מיפוי של רשימת הילדים בגן יכול להיות מענין ולכמה נושאי שיחה הוא מוביל… וכאמור, כשהפעוט ממוקד – הדרך מתקצרת.

והערה קטנה לנוסעים: 

חלק מהדברים האלו אפשר וכדאי לעשות גם בנסיעה
אבל אם אתם גרים במרחק הליכה סביר מהגן ומזג האויר סביר, זמן ההליכה הוא זמן איכות שמקצר את זמן הפרידה בגן עצמו, מאוד מומלץ!